העקב הוא הבסיס לצעד

בסיס תרתי משמע. מעולם לא הבנתי לעומק את תפקידו של העקב. תמיד ידעתי שכף הרגל מאזנת את כל הגוף ביחס לאדמה וידעתי שצעד מתחיל בדחיפה של הקרקע ורק אז עבודה של הברך והירך. אך עד היום לא הפנמתי את עניין העקב. ומה בעצם מבדיל אותנו מהולכים על ארבע? בעיקר העקב המאפשרת את האיזון המדהים של גוף שלם על שני בסיסים כה קטנים (כפות הרגליים שלנו). העקב מאפשר לכל הגוף שלנו להסתדר בצורה נכונה ומשוחררת מעל כף הרגל ומאפשרת לכל המבנה לנוע בצורה יעילה וטובה. בכל צעד העקב צריכה לדחוף את האדמה ובכל צעד צריך ליפול גם אל העקב ולא רק אל אצבעות כף הרגל. אם מעבירים את כל משקל הגוף קדימה והעקב לא פעילה אז הגוף נמצא בלחץ ומתח. אם מעבירים יותר מידי משקל את העקב אז התנועה קדימה נפגעת.

אבל אם מחלקים את משקל הגוף כך שהוא מעל מרכז כף הרגל אז זוכים בברכה של ברך משוחררת ושל עקב פעיל ותורם!



ליסינג

משל קצר

השבוע שמתי לב שאני מתעצבן מהר. אפילו אם בבוקר אני מרגיש טוב (אחרי הקפה...) הרי שברגע שמשהו לא הולך באופן מושלם אני כבר נהיה מתוסכל.
ניסיתי להבין על מי אני כל כך כועס ואז הבנתי שאני צריך לבדוק עם עצמי: מה אני עושה לא בסדר.

ואז הבנתי את מה שאמרה מורתי הדגולה על "אוברדראפט" של הגוף והנפש:  אם הגוף -נפש שלי נמצא באובר דראפט של משאבים, כלומר נמצא במינוס במאגרי העייפות, במאגרי השלווה, ובמאגרי החיבור לעצמי -אזי רבע שעה של מנוחה תקטין את המינוס ותיצור אשלייה שהכל בסדר, אך ברגע שאמשיך בשגרה הלחוצה האובר ישוב ויגדל ואני אשוב להיות מתוסכל. \
ואיך סוגרים את האובר הזה? חייבים לחיות בצורה נכונה יותר. חייבים לשנות את סדרי העדיפויות אפילו אם זה יהיה על חשבון משהו. כי כרגע שבשביל לא לפגוע בעבודה ובמשפחה אני פוגע בעצמי ואז אני כועס עליהם על המצב של התסכול שאני נמצא בו.

חשבתי על משל נוסף: רץ מרתון שבאמצע הריצה נתפס לו הצד. והוא אומר לעצמו שהוא חייב להמשיך כי הריצה חשובה לו. אז הוא נח דקה ומצטרף שוב לריצה. אבל אחרי שתי דקות שוב נתפס לו הצד, כי דקה של מנוחה לא מספיקה. אז הוא שוב נח בצד ושוב מנסה להמשיך כי הוא אומר לעצמו שהשקיע המון לקראת המרתון הזה.
אבל הוא לא מבין שבשלב זה הוא חייב להפסיק והוא יוכל להמשיך רק במרתון הבא.

אז גם אני ככה - המשכתי והמשכתי מבלי לוותר כי השקעתי המון, וכי ככה, וכי ככה - ולא נתתי לעצמי את זמן המנוחה הדרוש לי. כל הזמן ניסיתי להמשיך לרוץ עם הצד שלי תפוס. כל הזמן חשבתי שאני חסין אוברדראפט...

אבל לא -כולנו נקלעים לאוברדראפט ומושכים אותו ומושכים אותו. ולא מוכנים לעצור וללמוד איך לצאת ממנו.

שיעורי תנועה בנשר -נפתחה קבוצה

השבוע פתחנו שוב את קבוצת התנועה לגילאי הזהב במתנס של נשר, ליד חיפה. אני אומר לכם את האמת זו חוויה נפלאה ללמד שם: פשוט קבוצה מדהימה ואנחנו עושים שם דברים כיפים ומשונים. זוחלים על הרצפה, דוחפים אחד את השני, משחקים כדורגל, משחקים כדורעף, מנפסחים בלונים, מרביצים לקיר, מנקים את הבארים מהעץ. בקיצור עושים הרבה דברים ובעיקר מתחזקים, נהנים ולומדים להכיר את הגוף שלנו מחדש ואת היציבה של האדם העודמ על שתיים!

אז אם אתם מאזור חיפה וזה נשמע לכם מעניין או כיף או שני הדברים -התקשרו אלי 0527324540

תודה,
נדב

גוף מאזן את עצמו

כל מערכת בתנועה מאזנת את עצמה. תחשבו על מנוף ועל ג'ירפה. שני גופים שצריכים בסיס כבד כדי לא ליפול קדימה. צריכים מעין שורשים או משקל נגדי לצוואר הארוך שמושך אותם קדימה. באותה צורה האדם צריך לאזן את עצמו. נתחיל מהסבר על מצבי קצה: כאשר מישהו מתכופף קדימה או בדרך כלל מיישר את הרגליים . המתיחה של השרירים ברגליים היא בעצם כוח נגדי למשקל של הגב שמסיט את מרכז המשקל של הגוף קדימה. פירוש הדבר הוא שכל פעם שמרכז המשקל של הגוף נע קדימה, אחרוה או הצידה חייב להיות כוח נגדי אשר מאזן אותו. כל הכוחות הללו קיימים גם בזמן עמידה ובזמן הליכה רק בצורה הרבה יותר מעודנת. אנו מרחיב על כך בפעם הבאה.


בדק בית חדש לגוף ולנפש

ניגודים הקיימים להם יחדיו

תשובה שכתבתי למורה שלי על שאלה ששאלה אותנו בנוגע לתנועה של הגוף וליציבה נכונה:

חשבתי על שאלתך -כיצד ניתן להסביר את ה"גם וגם" מדוע אנו לא רק מרגישים את המשקל אלא גם מתנגדים לו ומאריכים את הגב למשל

לדעתי התשובה היא כל כך פשוטה עד כדי כך שהיא נסתרת: הההתנגדות למשקל זאת התנועה. התנועה היא התנגדות למשקל והתנגדות למשקל זו הכנה לתנועה או שמירה על פוטנציאל של תנועה. אם אנו מפנים תשומת לב אך ורק לכוח המשיכה בזמן ישיבה אז לכאורה נאבד את יכולת התגובה והתנועה. אך רק לכאורה כי כל כיווץ של שריר כבר יצור התנגדות לכוח המשיכה ובעצם יצור תנועה. אז לדעתי בעצם הכיוון הנגדי ל"משקל" הוא "תנועה".



ברמה היותר מטאפורית ניתן לומר שהכיוון הנגדי הוא הביטוי של ה"אישי" המנוגד למשקל (שהינו משהו כללי ומוחלט) ואילו ההזדקפות היא הצורה, היא הסיפור האישי שכל אחד פושט ולובש כרצונו

אבל זה פחות ברור לי עדיין - אולי זה שילוב של שני הדברים

חזרתי אליכם

עצוב עצוב עצוב - כל כך הרבה זמן לא כתבתי כאן. זה לא שלא התעסקתי בתנועה, אך כנראה שלא הייתי פנוי לשבת ולכתוב על התובנות שלי ועל החוויות שלי.

אני אכתוב לכם היום על התנועה של הבן שלי: הוא לא רק הילד הכי חמוד בעולם... הוא גם זוחל כפי שלא ראיתי תינוק זוחל מימי. הוא זוחל על הגחון ונשאר שם כבר הרבה זמן -כלומר- הוא לא עולה משם לזחילה על שש כבר כמעט חודשיים. אז כל היום הוא זוחל על גחונו. ואני אומר לכם -קואורדינציה כזאת של זחילה לא ראיתי מעודי. המורה שלי לתנועה הייתה אומרת שרק לזחול הלוך חזור זה כבר שיעור תנועה שלם. אז הוא כל היום בשיעור תנועה. והזחילה הזאת יוצרת הקשרים במוח ומשפרת את הקואורדינציה ומלמדת אותו על משקל הגוף ועוד אלף ואחד דברים. אבל זה גם שיעור תנועה בשבילי -רק לשבת ולהסתכל עליו זה כבר שיעור תנועה. התנועה שלו כל כך טהורה, כל כך נכונה וכל כך זורמת שזה פשוט מעורר קינאה.

אז תודה לשחף. אני מתאפק לא לפרסם סרטונים שלו אך אני לא בטוח שאצליח להתאפק עוד זמן רב.

מקווה לכתוב יותר

משלוחי פרחים שהם - חיה פרחים

שחרור ברכיים

אני אורמ לכם זה אינסופי! ומה שמדהים אותי זה שהמורה שלנו, במשך יותר מעשר שנים תוקפת את הנושא ממאות כיוונים שונים, רק כדי שיום אחד תיפול המטבע. והאמת? לא מספיק יום אחד. היא צריכה ליפול עשרות פעמים, וכל פעם היא נופלת עמוק יותר. השבוע חשבתי שוב פעם שהתנועה בזמן הליכה קשורה מאוד לסיבוב האגן לאחרו והרמת הירך. בעזרת תרגיל פשוט היא שוב חיברה אותי לאמת הפשוטה שהברך מניעה את הגוף כאשר היא משוחררת, רכה וקפיצית.
אחר כך הלכתי והסתכלתי על הבן שלי. תינוק טהור ורך בן שישה חודשים. אצלו הברכיים והמרפקים כה רכים, שרק צריך להניע אותו קצת וכל הגוף רוטט. לכן התנועה שלו כל כך מחוברת ושל אנשים בוגרים כל כך מנותקת: כי המפרקים קפאו והפסיקו לפעול הצורה טבעית ונכונה.

אז לסיכום: צריך ללמוד מהתינוקות תנועה. ובספר הטאו כתוב שתלמיד גרוע נזכר בדברים לעיתים רחוקות. תלמיד טוב מתרגל מידי פעם ורק תלמיד טוב מתרגל את הדברים יום יום ומעניק להם משמעות עליונה.

ואז מספיק תלמיד אחד טוב בכדי שהלימוד יהיה שווה.
אני מקווה להיות אות ותלמיד. ללמוד מהמורה שלי וללמוד מהבן שלי.

להאריך את הגב גם לצדדים

מדהים שרק אחרי 10 שנים של למידה פתאום אני מבין את הקשר בין מצב של כיפוף הגו לפנים לבין מצב של הזדקפות נכונה. אז ככה: כאשר מכופפים הגו לפנים הגב העליון מתעגל ובעצם נפרש לרוחבו. הידיים נופלות וכובד משקלן מושך את הכתפיים גם למטה אך גם כלפי פנים -דבר המאריך את הגב עוד יותר.

כאשר מזדקפים - אם נחשוב על לישר את הגו ולפתוח את הכתפיים החוצה -תקרה בדיוק הפעולה ההפוכה ממש שאנו רוצים וממה שצריך. יישור לא טבעי של הגו יוצר מעין הקשתה לו לאחור ומקצר את הצד האחורי של הגו. זה בעצם למתוח את החזה ולהאריך בטעות את החלק הקדמי.
כמו כן -פתחה של הכתפיים החוצה - מוציאה את החזה וגורמת לאותו אפקט.
אז מה עושים כדי לשמור על גב פרוש לרוחב בלי להתכופף ובלי להיות שמוטים וגיבנים.

זה קצת מורכב -אך ארמוז לכם שזה קשור לגלגול האגן לאחור.

ליסינג תפעולי