גוף מאזן את עצמו

כל מערכת בתנועה מאזנת את עצמה. תחשבו על מנוף ועל ג'ירפה. שני גופים שצריכים בסיס כבד כדי לא ליפול קדימה. צריכים מעין שורשים או משקל נגדי לצוואר הארוך שמושך אותם קדימה. באותה צורה האדם צריך לאזן את עצמו. נתחיל מהסבר על מצבי קצה: כאשר מישהו מתכופף קדימה או בדרך כלל מיישר את הרגליים . המתיחה של השרירים ברגליים היא בעצם כוח נגדי למשקל של הגב שמסיט את מרכז המשקל של הגוף קדימה. פירוש הדבר הוא שכל פעם שמרכז המשקל של הגוף נע קדימה, אחרוה או הצידה חייב להיות כוח נגדי אשר מאזן אותו. כל הכוחות הללו קיימים גם בזמן עמידה ובזמן הליכה רק בצורה הרבה יותר מעודנת. אנו מרחיב על כך בפעם הבאה.


בדק בית חדש לגוף ולנפש

ניגודים הקיימים להם יחדיו

תשובה שכתבתי למורה שלי על שאלה ששאלה אותנו בנוגע לתנועה של הגוף וליציבה נכונה:

חשבתי על שאלתך -כיצד ניתן להסביר את ה"גם וגם" מדוע אנו לא רק מרגישים את המשקל אלא גם מתנגדים לו ומאריכים את הגב למשל

לדעתי התשובה היא כל כך פשוטה עד כדי כך שהיא נסתרת: הההתנגדות למשקל זאת התנועה. התנועה היא התנגדות למשקל והתנגדות למשקל זו הכנה לתנועה או שמירה על פוטנציאל של תנועה. אם אנו מפנים תשומת לב אך ורק לכוח המשיכה בזמן ישיבה אז לכאורה נאבד את יכולת התגובה והתנועה. אך רק לכאורה כי כל כיווץ של שריר כבר יצור התנגדות לכוח המשיכה ובעצם יצור תנועה. אז לדעתי בעצם הכיוון הנגדי ל"משקל" הוא "תנועה".



ברמה היותר מטאפורית ניתן לומר שהכיוון הנגדי הוא הביטוי של ה"אישי" המנוגד למשקל (שהינו משהו כללי ומוחלט) ואילו ההזדקפות היא הצורה, היא הסיפור האישי שכל אחד פושט ולובש כרצונו

אבל זה פחות ברור לי עדיין - אולי זה שילוב של שני הדברים

חזרתי אליכם

עצוב עצוב עצוב - כל כך הרבה זמן לא כתבתי כאן. זה לא שלא התעסקתי בתנועה, אך כנראה שלא הייתי פנוי לשבת ולכתוב על התובנות שלי ועל החוויות שלי.

אני אכתוב לכם היום על התנועה של הבן שלי: הוא לא רק הילד הכי חמוד בעולם... הוא גם זוחל כפי שלא ראיתי תינוק זוחל מימי. הוא זוחל על הגחון ונשאר שם כבר הרבה זמן -כלומר- הוא לא עולה משם לזחילה על שש כבר כמעט חודשיים. אז כל היום הוא זוחל על גחונו. ואני אומר לכם -קואורדינציה כזאת של זחילה לא ראיתי מעודי. המורה שלי לתנועה הייתה אומרת שרק לזחול הלוך חזור זה כבר שיעור תנועה שלם. אז הוא כל היום בשיעור תנועה. והזחילה הזאת יוצרת הקשרים במוח ומשפרת את הקואורדינציה ומלמדת אותו על משקל הגוף ועוד אלף ואחד דברים. אבל זה גם שיעור תנועה בשבילי -רק לשבת ולהסתכל עליו זה כבר שיעור תנועה. התנועה שלו כל כך טהורה, כל כך נכונה וכל כך זורמת שזה פשוט מעורר קינאה.

אז תודה לשחף. אני מתאפק לא לפרסם סרטונים שלו אך אני לא בטוח שאצליח להתאפק עוד זמן רב.

מקווה לכתוב יותר

משלוחי פרחים שהם - חיה פרחים

שחרור ברכיים

אני אורמ לכם זה אינסופי! ומה שמדהים אותי זה שהמורה שלנו, במשך יותר מעשר שנים תוקפת את הנושא ממאות כיוונים שונים, רק כדי שיום אחד תיפול המטבע. והאמת? לא מספיק יום אחד. היא צריכה ליפול עשרות פעמים, וכל פעם היא נופלת עמוק יותר. השבוע חשבתי שוב פעם שהתנועה בזמן הליכה קשורה מאוד לסיבוב האגן לאחרו והרמת הירך. בעזרת תרגיל פשוט היא שוב חיברה אותי לאמת הפשוטה שהברך מניעה את הגוף כאשר היא משוחררת, רכה וקפיצית.
אחר כך הלכתי והסתכלתי על הבן שלי. תינוק טהור ורך בן שישה חודשים. אצלו הברכיים והמרפקים כה רכים, שרק צריך להניע אותו קצת וכל הגוף רוטט. לכן התנועה שלו כל כך מחוברת ושל אנשים בוגרים כל כך מנותקת: כי המפרקים קפאו והפסיקו לפעול הצורה טבעית ונכונה.

אז לסיכום: צריך ללמוד מהתינוקות תנועה. ובספר הטאו כתוב שתלמיד גרוע נזכר בדברים לעיתים רחוקות. תלמיד טוב מתרגל מידי פעם ורק תלמיד טוב מתרגל את הדברים יום יום ומעניק להם משמעות עליונה.

ואז מספיק תלמיד אחד טוב בכדי שהלימוד יהיה שווה.
אני מקווה להיות אות ותלמיד. ללמוד מהמורה שלי וללמוד מהבן שלי.

להאריך את הגב גם לצדדים

מדהים שרק אחרי 10 שנים של למידה פתאום אני מבין את הקשר בין מצב של כיפוף הגו לפנים לבין מצב של הזדקפות נכונה. אז ככה: כאשר מכופפים הגו לפנים הגב העליון מתעגל ובעצם נפרש לרוחבו. הידיים נופלות וכובד משקלן מושך את הכתפיים גם למטה אך גם כלפי פנים -דבר המאריך את הגב עוד יותר.

כאשר מזדקפים - אם נחשוב על לישר את הגו ולפתוח את הכתפיים החוצה -תקרה בדיוק הפעולה ההפוכה ממש שאנו רוצים וממה שצריך. יישור לא טבעי של הגו יוצר מעין הקשתה לו לאחור ומקצר את הצד האחורי של הגו. זה בעצם למתוח את החזה ולהאריך בטעות את החלק הקדמי.
כמו כן -פתחה של הכתפיים החוצה - מוציאה את החזה וגורמת לאותו אפקט.
אז מה עושים כדי לשמור על גב פרוש לרוחב בלי להתכופף ובלי להיות שמוטים וגיבנים.

זה קצת מורכב -אך ארמוז לכם שזה קשור לגלגול האגן לאחור.

ליסינג תפעולי

תערוכת עולמות הגוף

היינו כעת, אשתי ואני, בתערוכת עולמות הגוף, בעיר חיפה. היה יום גשום והעיר הייתה קסומה -מלאה עננים, חורפית ומכונסת בעצמה. עשינו לנו יום פינוק עם בתי קפה, דוכני מאכל והסתובבות ברחובות.

אבל אנחנו כמובן בתערוכה עסקינן ובענייני גוף ותנועה. התערוכה הינה שיעור מאלף לכל אדם אשר רוצה לקבל תזכרות כי הוא חי בתוך גוף אנושי מורכב ומדהים, ושמעבר לכל המחשבות שלו והאמביציות והדברים שמדאיגים אותו - מעבר לכל אלו ישנו מיכל מופלא אשר מכיל את כל אלו ובו זמנית מקיים אלפי פעולות המאפשרות לנו לחיות ולנוע.

דווקא הקטע של השרירים והעצמות - מרשים ככל שיהיה - לא לימד אותי דברים חדשים. הדבר שהימם אותי היו מספר תאי הדפ וצינוריות הדם: נימים, ורידים ועורקים הזורמים בכל סנטימטר מגופנו. לאחרונה יש לי תחושה כי כאשר אני עובד מול המחשב ונמצע במתח - הדף לא זורם לפנים שלי בצורה טובה. התערוכה אוששה את הנחתי ויכולתי לראות את אלפי כלי הדף הנמצאים בפנינו ואשר אנו לא נותנים להם לנוע שעות רבות כל כך.

אז מה שאני מציע לכם וגם לי: לצחוק הרבה אם אפשר. וגם לבכות. ולעשות פרצופים מוזרים ולקמט את הפנים. ולתת מכות קלות על המצח והגולגולת.

לעזאזל!!! צריך להזרים את הדם הזה. חייבים להחיות את הפנים.

שיעורי תנועה

רבים שואלים אותי לאחרונה מה אני מלמד, האם זה דומה לטאי צ'י? האם זה תרגילי צ' קונג

אז כמובן שלא....

אני אספר לכם בקצרה מה אני מלמד:

העבודה אינה ממש דומה לטאי צ'י, אך כמו טאי צ'י היא מורכבת מתרגילים אשר משפרים את הקואורדינציה, את מרכז הכובד ואת השליטה וההבנה של הגוף.
אך העבודה שלי היא טיפה יותר מגוונת ומעט יותר דינאמית ומלאת חיים.
אנו עובדים עם כדורים, אבנים, בלונים או גלילים בכדי לסייע לגוף או למוח להבין את הרעיונות של התנועה ואת ה"התנהגות" של הגוף שלנו : של איברינו, של המשקל שלנו ושל היחס שלנו למרחב סביבנו

אני ממליץ לכם להתנסות -זהו סגנון עבודה ייחודי. הוא לא בהכרח קל, אך ברגע שתתפסו אליו תראו שהוא גם מהנה וגם מלמד הרבה.